הפניקס אחזקות בע"מ נ' מרבך ואח'

פסק דין

עסקינן בתאונת שרשרת שארעה ביום 7.6.10 בשעות הערב בדרך נמיר בתל אביב.

הרכבים המעורבים בתאונה הינם כדלקמן, לפי מיקומם בתאונה מהראשון לאחרון:

רכב התובעת, נהוג בידי הגב' יעיש (להלן – הרכב הראשון).

רכב נהוג על ידי הנתבע 1 (להלן – הרכב השני)

רכב נהוג ע"י הנתבעת 2 ומבוטח על ידי נתבעת 3 (להלן – הרכב השלישי)

רכב הנתבעת 5 נהוג ע"י נתבע 4 (להלן – הרכב הרביעי)

לפי עדות גב' יעיש היא נסעה במהירות לא גבוהה כאשר לפתע עצרה מולה מכונית והיא הספיקה לבלום ולעצור. אחר כך הרגישה חבטה מאחור שהדפה אותה קדימה ואז הרגישה חבטה שנייה.

מר מרבך העיד כי נסע בנתיב השמאלי, הרכב הראשון בלם, הוא בלם מיידית והספיק לעצור מספר סנטימטרים לפניו. כעבור שנייה או שתיים הרכב השלישי פגע בו וכתוצאה מכך נהדף לרכב הראשון שלפניו, ואז חלפו עוד מספר שניות והוא הרגיש פגיעה נוספת כתוצאה מהרכב הרביעי שפגע בשלישי והדף אותו.

גב' יונד, נהגת הרכב השלישי, סיפרה כי נסעה לאיטה ואז ראתה את הרכב השני, שלפניה, בולם חזק. היא השתדלה לבלום אך פגעה בו קלות, ולאחר שנייה הרגישה חבטה חזקה מאד מפגיעת הרכב הרביעי שמאחוריה.

מר בנארויה העיד כי בשלב מסוים תוך כדי נהיגתו הרכב השלישי, שלפניו, נעמד במקום, ועל כן הוא לחץ בחוזקה על דוושת הבלם אך פגע בו פגיעה חזקה שכתוצאה ממנה נפתחו כריות האוויר ברכבו.

טענת נהגת הרכב הראשון כי הספיקה לעצור בטרם נפגעה לא נסתרה. לפיכך, לא הוכחה הטענה אותו ניסו הנתבעים לטעון לפיה הרכב הראשון נפגע בחלקו הקדמי לפני קרות התאונה נשוא תיק זה. יצוין כי גם בחקירה הנגדית, העידה נהגת התובעת כי הספיקה לעצור, ומכאן, שלא התנגשה ברכב שלפניה. בחקירה הנגדית אמרה כי המכה הראשונה היא זו שגרמה לה לעוף קדימה, ועל כן, אני מקבל את גרסתה כי הפגיעה במוקד הקדמי קרתה עקב האירועים בתיק זה, ולא לפניהם. במאמר מוסגר, יצוין כי לא הוכחה הטענה הנתבעים כי הרכב הראשון בלם כתוצאה מהתפרצות רכב אחר שהגיע לנתיב נסיעת הרכב הראשון מהצד.

מהעדויות עולה כי נהגת הרכב הראשון שמעה שתי פגיעות, וכך גם נהג הרכב השני, בעוד שנהגת הרכב השלישי הרגישה בפגיעה אחת בלבד. נהג הרכב השני העיד, כאמור, כי הספיק לעצור סנטימטרים בודדים לפני הרכב הראשון, ורק אח"כ שמע שתי פגיעות. עדותו זו לא נסתרה. לא למותר לציין כי עדותו אובייקטיבית שכן לו, כמובן, אין עניין מי ישלם את נזקיו מאחור.

לאור זאת, ומאחר והרכבים עמדו זה אחרי זה, הרי שהרכב השני פגע תחילה ברכב הראשון, אך זאת כתוצאה מהפגיעה של הרכב השלישי. על כן, הרכב השלישי הוא שאחראי לפגיעה הן במוקד הקדמי והן במוקד האחורי של הרכב הראשון, שכן נהגת הרכב הראשון העידה כי המכה הראשונה היא שהדפה אותה קדימה, וכפי שהוכח לעיל, הדיפה זו היא תוצאת הפגיעה של הרכב השלישי בשני; הרכב השני, הספיק, כאמור, לעצור ולא פגע ברכב הראשון, עד לפגיעת הרכב השלישי. הרכב השלישי לא שמר, כל הנראה, מרחק מספיק ועל כן התנגש ברכב השני, הדף אותו לעבר הרכב הראשון, והוא גורם הנזק הראשוני.

אחר כך, הרכב השני נפגע פעם שנייה על ידי הרכב השלישי, ושוב נהדף הרכב השני לעבר הראשון. פגיעה זו היא תוצאה של פגיעת הרכב הרביעי אשר הדף את הרכב השלישי, פעם נוספת אל הרכב השני. מכאן, שהפגיעה של הרכב הרביעי ברכב השלישי גרמה להחמרת הנזק של רכב התובעת, הראשון. לאור עדותו של נהג הרכב הרביעי כי בלם בחוזקה וכי נפתחו לו כריות האויר יש בכך כדי ללמד כי הגיע ככל הנראה במהירות גבוהה, וכפועל יוצא מכך ניתן להסיק כי תרומתו להחמרת הנזק, גדולה.

יצוין כי פרט לתובעת לא המציא אף אחד מהנתבעים חוות דעת מטעמו, ואף השמאי מטעם התובעת אל הוזמן להחקר על חוות דעתו, ועל כן, לעניין הוכחת הנזק, עומדת חוות דעת התובעת לבדה.

לאור כל זאת, התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית. התובעת תשא בהוצאותיו בסך 1,200 ₪.

ביחס ליתר הנתבעים, אני מקבל את התביעה במלואה. באשר לחלוקת הנזק בין הנתבעים הנותרים, יש לקחת בחשבון את המרחק הפיזי בין הרכבים, ועל אף אחריותו של הרכב הרביעי להחמרת הנזק, הרי שאין לומר כי תרומה זו משתווה לשיעור האחריות של הרכב השלישי, אשר הוא הראשון שגם לנזק. על כן אני מחלק את האחריות כדלקמן:

רכב הנתבעים 2 ו – 3 חב בשיעור 65%.

רכב הנתבעים 4 ו – 5 חב בשיעור 35%.